כמה פעמים שמעתם מישהו אומר "מפה ועד הונולולו"? אני זוכרת את זה עוד מגיל קטן, ותמיד רציתי להבין מה זו בכלל הונולולו, ולמה כולם כל הזמן מזכירים דווקא אותה.
למה דווקא הוואי
כשהייתי באוסטרליה והבנתי שאני רוצה להמשיך להגשים חלומות ולטייל בעולם, שזו תמיד הייתה האהבה הכי גדולה שלי ושאף פעם לא עשיתי ממנה מספיק, פתחתי את המפה. ראיתי שאני במרחק של בערך עשר שעות טיסה מהוואי, וזה גם הסתדר לי מושלם עם שני חלומות מהרשימה: לשכור מוסטנג אדומה ולשכור הארלי דייווידסון.
אז סגרתי כרטיס לקוואי. בחרתי בה כי הייתה לי שם חברה, מה שאומר מגורים בחינם. לא הרבה מכירים את האי הזה, אבל אחרי שטיילתי במאווי, באי הגדול, באואהו ובקוואי, אני יכולה להגיד: קוואי בהחלט האי הכי שווה מבין הארבעה.
האיים של הוואי, בקצרה
ולמי שתוהה: הוואי היא מדינה אמריקאית שיש בה 137 איים ואיונים, אבל כשמדברים על הוואי מתכוונים בעיקר לשמונה איים מרכזיים. רוב המטיילים מגיעים לארבעה מהם. באואהו נמצאת הונולולו, בירת הוואי (אז הנה, תעלומת הילדות נפתרה). יש את מאווי, ויש את האי הגדול, שהוא באמת הגדול מכולם. ויש את קוואי, שמכונה "אי הגן" והוא הוותיק מבין האיים המרכזיים, בן כחמישה מיליון שנה. ללנאי ולמולוקאי אפשר להגיע, אבל לי לא יצא הפעם. ויש שניים שכמעט אי אפשר להגיע אליהם בכלל: ניאיהאו, "האי האסור", שנמצא בבעלות פרטית מאז 1864 ונכנסים אליו רק בהזמנה של הבעלים, וקהואולאווה, שהיה בעבר שטח הפצצות של הצבא ונחשב קדוש בעיני ילידי הוואי. היום מגיעים אליו רק בהיתר מיוחד, לצורכי שיקום, תרבות וחינוך.
קוואי, האי שלימד אותי להאט
מהרגע שנחתתי, האנרגיה הייתה פשוט מטורפת. האוויר הנקי, הירוק, הים, האנשים. אני באמת לא אשכח לעולם את רגע הנחיתה.
מה שמיוחד בקוואי הוא שהקצב שם מאוד מאוד איטי, ואצלי הוא תמיד היה נורא נורא מהיר. קוואי לימדה אותי להאט. למדתי שם מה זה לנשום, מה זה "מחשבה יוצרת מציאות", והתחלתי להתבונן הרבה יותר פנימה.
טיילתי בכל מקום שרק יכולתי, ועדיין לא הספקתי כמעט כלום. צללתי עם שנורקל, עשיתי טרקים למקומות כמו Queen's Bath, ורבצתי ברוב החופים, שכל אחד מהם נותן אווירה אחרת. אבל בעיקר נהניתי לנשום רגע וללמוד לעצור.
(רק חשוב לדעת: Queen's Bath היא בריכת סלע טבעית על החוף, והים שם יכול להיות מסוכן מאוד. הרשויות בקוואי סוגרות את שער הגישה אליה לאורך החורף בגלל תנאי הים, אז כדאי לבדוק לפני שיוצאים.)
מרוץ העכברים
בקוואי הכרתי מישהי שהפכה למעין אחות קטנה. היא לימדה אותי כמה חשוב לחשוב חיובי, וכמה חשוב לזמן לעצמנו את הדברים שאנחנו רוצים. אבל רגע, מה אני בכלל רוצה לעצמי? מי אני?
מאז שהשתחררתי מהצבא, כל מה שעשיתי היה לעבוד במכירות. בתקופת התואר עבדתי במיליון עבודות במקביל: משרה חלקית במוקד מכירות, מאמנת כושר וריצה, וגם במשמר בתי המשפט. דבר אחד ידעתי בטוח: לא יכולתי לסבול את העבודה שלי. המכירות אולי הכניסו לי הרבה כסף, אבל גם הרבה לחץ בחזה, שעות עבודה בלתי פוסקות ותחנונים לחופש, שבמקרה הטוב אישרו לי מחמישי עד ראשון. ולי, שאחד הדברים שהכי אהבתי זה לטייל, ולא ביעדים בנאליים. פתאום הבנתי מה זה מרוץ העכברים.
כתבתי, כתבתי ולא הפסקתי
אז התחלתי לתרגל כתיבה מודעת. ולפני ששמתי לב, כתבתי וכתבתי ולא הפסקתי לכתוב, ובלי שבכלל התכוונתי, קלטתי כמה חלומות באמת יש לי. כמה מקומות הייתי רוצה לראות, כמה חוויות הייתי רוצה לעבור, וכמה אתגרים רציתי לקחת על עצמי. מארבעה חלומות קטנים על דף פתאום הייתה לי רשימה של ממש, שעם השנים גדלה והפכה לרשימה של היום, עם מעל 80 חלומות.
מוסטנג אדומה והארלי דייווידסון
אז סגרתי טיסה לאי הגדול של הוואי ושכרתי מוסטנג אדומה עם גג נפתח. משם המשכתי לטייל במאווי, ובסוף הגעתי לאואהו, ושם שכרתי הארלי דייווידסון. אחד הדברים שהכי רציתי!
הארלי תמיד היה חלום שלי. כמה שנים קודם, בביקור הראשון שלי בארצות הברית, הייתי במפעל של הארלי בקנזס סיטי, בצד של מיזורי. ואני גם בטוחה שיום אחד אקנה אחד משלי.
ובאואהו הגעתי גם לפרל הארבור, וזה היה ממש מגניב. למי שלא זוכר משיעורי היסטוריה, שם תקפה יפן את הצי האמריקאי בשבעה בדצמבר 1941, ובעקבות המתקפה ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם השנייה. היום יש שם אנדרטה שבנויה מעל ספינת הקרב USS Arizona, שטבעה במתקפה, והספינה היא עדיין מקום מנוחתם של יותר מתשע מאות מאנשי הצוות שלה.
הביתה, עם הניצנים
אחרי זה עשיתי גיחה ללוס אנג'לס, משם חזרתי להוואי, ואז הבנתי שאחרי שמונה חודשים של טיול הגיע הזמן לחזור לארץ.
רק שהפעם חזרתי עם תובנות מטורפות, ועם הבנה קצת יותר טובה של מי אני בכלל ומה אני רוצה. אבל אלה היו רק הניצנים.
