מכירים את התחושה שכל החיים לוחצים עליכם? או שאתם בכלל בתוך "המופע של טרומן", ואתם טרומן? בתחושה הזו הייתי שנים. התגייסתי לצבא באוגוסט 2004 והשתחררתי באוקטובר 2006. מיד אחרי הצבא התחלתי לעבוד, השלמתי בגרויות, עשיתי פסיכומטרי, וקדימה לתואר שלא באמת יהיה לי מה לעשות איתו. עשיתי אותו בעיקר כדי שאמא ואבא יהיו מרוצים.
והמירוץ התמידי הזה: לרצות את ההורים, לרצות את הבוס, לרצות את בת הזוג, לרצות פשוט את כולם. חוץ מאת עצמי.
כרטיס לכיוון אחד
אחרי שסיימתי את התואר, ואני והאקסית נפרדנו, אמרתי די. אני חייבת שינוי, חייבת למצוא את עצמי, כי אין לי מושג מי זו מירב באמת. אז קניתי כרטיס לכיוון אחד לאוסטרליה, בלי יותר מדי תוכניות. והאמת? זו הייתה אחת ההחלטות הכי משמעותיות שקיבלתי בחיים.
בהתחלה הכול היה קשה. התחלתי לעשן ירוק, יצאתי לדייטים ולמפגשים רנדומליים עם כל מיני נשים, והייתי ממש ממש אבודה. גם השמנתי שם קצת (תנסו אתם להיות במאנץ' מהבוקר עד הערב בסופרים של אוסטרליה). טיילתי במלבורן ובסביבה, נסעתי לכל מיני מקומות, ועדיין הרגשתי אבודה.
אחרי חודשיים הבנתי: אני חיה את החיים שמצפים ממני לחיות, ולא את החיים שאני רוצה. אז החלטתי להפסיק לעשן ירוק, חזרתי להתאמן והתחלתי להתאפס על עצמי.
דף אחד, ארבעה חלומות
באחת הפעמים פשוט התחלתי לשרבט מילים על דף. סיפרתי לעצמי איך אני מרגישה, ומתוך המילים, בלי שהתכוונתי, יצאו כמה חלומות שהייתי רוצה להגשים. דברים שאם בדרך פלא היו קורים, הייתי שמחה, עם חיוך על הפנים ותחושת סיפוק.
כתבתי:
- לעשות טיול קרוואן לבד
- לעשות Road Trip בגרייט אושן רוד, שנחשבת לאחת הדרכים הכי יפות בעולם
- לשכור הארלי דייווידסון
- לשכור מוסטנג אדומה עם גג נפתח
לא כתבתי שאני רוצה להיות עשירה, ולא כתבתי שאני רוצה למצוא זוגיות. כתבתי את מה שהרגשתי באותו רגע שיעשה לי טוב ויעלה לי חיוך. המוסטנג? זה כי ראיתי הרבה יותר מדי פרקים של "צער גידול בנות". בכל זאת, ילידת שנות ה־80.
הדף הזה גדל מאז לרשימה של יותר מ־80 חלומות, מקטנים ופשוטים ועד ענקיים ומטורפים. על חלק כבר סימנתי וי, כמו רישיון טיס פרטי. והכי כיף? הרשימה לא נגמרת. היא כל הזמן מתרחבת. איך הדף הפך לרשימה סיפרתי גם בסרטון הזה.
"אני בפאקינג אוסטרליה"
ובראש צלול פתאום אמרתי לעצמי: אני בפאקינג אוסטרליה, זה המקום לעשות את מה שכתבתי. אני חייבת להיות אמיצה, לקבל החלטה ופשוט לבצע.
למי שלא יודע, מלבורן נמצאת בדרום מזרח אוסטרליה, ולא רחוק משם, בטיסה של קצת יותר משעה, נמצא האי טזמניה. הסיבה היחידה שהכרתי אותו הייתה סדרת הטלוויזיה המצוירת שאהבתי, "טאז השד הטזמני". אז חשבתי שיהיה ממש נחמד ללכת לראות את טאז.
בלי לדעת מה אני עושה, הבנתי שיש לי משימה: טיול קרוואן לבד, ולהתמודד סוף סוף עם עצמי.
לכל חלום יש סיבה
שכחתי להגיד: לכל חלום ברשימה יש סיבה. לפעמים זו סיבה מטומטמת, לפעמים זה כי כולם עושים את זה, לפעמים כי אני יודעת שזה ילמד אותי משהו, ולפעמים סתם בשביל האתגר.
במקרה של הקרוואן, פשוט רציתי להכיר את עצמי ולהתמודד עם עצמי, וידעתי שלבד זו בדיוק הדרך. ללמוד לסמוך על עצמי.
ישבתי מול המחשב וניסיתי להבין מה צריך לעשות כדי שזה יקרה, והבנתי שבסך הכול מדובר בשלושה דברים: קרוואן, טיסה ומסלול. וזה מה שעשיתי. מצאתי קרוואן במחיר סביר לעשרה ימים, סגרתי טיסה ובסוף בניתי מסלול.
כשהייתי על המטוס לא האמנתי שזה קורה, ופתאום חטפתי רגליים קרות. האינטרנט בטזמניה היה אז גרוע, אז איך לעזאזל אני אסתדר? גם וייז לא היה טוב כמו היום, ועל הדרך אני צריכה לנהוג בצד ההפוך של הכביש.
עשרה ימים בטזמניה
אבל נחתתי, לקחתי את הקרוואן ויצאתי לדרך. בהתחלה היה מושלם: נופים פסיכיים, ואני שרה לעצמי בנהיגה, כי אין קליטה. עשיתי מסלולי טבע מדהימים ומסלול זיפליין מעץ לעץ, וכל הזמן סמכתי על תחושת הבטן, אז יצא אפילו יותר טוב ממה שתכננתי.
הלילה של הקערה
ואז הגיע הלילה שבו לא מצאתי חניון. חושך מוחלט, כמעט אין קליטה, ואין לי מושג איפה יש חניון עם מקלחת ושירותים. בסוף הגעתי לעיירה קטנה, כזו שרואים בסרטי אימה. הפאב היחיד בדיוק סגר, למרות שהשעה הייתה רק תשע בערב. ידעתי שאסור סתם להחנות קרוואן באזור מגורים, ולפי האפליקציה החניון הכי קרוב היה במרחק שעה וחצי נסיעה. אין מצב שאני עולה שוב להגה בחושך הזה. אז שמתי את הקרוואן באמצע איזה חניון, כיוונתי שעון מעורר לרגע שבו האור עולה וניסיתי לישון.
רחוב ריק, אני לבד, וכל מה שעובר לי בראש זה: זהו, מחר אני בכותרות. "ישראלית נרצחה בטזמניה". הייתי בהתקף חרדה, מתה מפחד לצאת מהרכב. אז כן, עשיתי פיפי בקערה. חנוני? לא כל כך. הישרדותי? מאוד. (הנה הסרטון שבו אני מספרת על זה.)
הכוח שיש בלהיות לבד
מצד שני, היו אגמים מטורפים, וישנתי אצל מקומית ממש חמודה, אישה נוצרייה מאלה שמאמינים שהיהודים הם העם הנבחר. והרגשתי את הכוח האמיתי שיש בלהיות לבד מול הלא נודע.
סיימתי את הטיול בתחושה של וואו. אשכרה הלכתי והגשמתי חלום, וזה היה פשוט מושלם. זה היה החלום הראשון שלי, והוא נתן לי טעם של עוד ואומץ להמשיך. שם גם הבנתי שאלה החיים שאני רוצה, גם אם בפועל לקח לי זמן לממש אותם.
מה קרה משם? בפרק הבא ביומן.
