אחרי התחושה המדהימה שהייתה לי בסיום הטיול בטזמניה, הבנתי שאני חייבת להמשיך. אז סגרתי טיול קרוואן נוסף, הפעם עם חברה שהכרתי באוסטרליה, והפעם כדי להגשים את החלום הבא ברשימה: לנסוע ב־Great Ocean Road, שנחשבת לאחת הדרכים הכי יפות בעולם. קצת יותר מ־200 קילומטרים של נסיעה מטורפת, חופים פראיים וסלעים בצורות משוגעות לאורך כל קו החוף.
הדרך שהיא בעצם אנדרטה
ולמי שלא מכיר: ה־Great Ocean Road היא כביש של 243 קילומטרים לאורך החוף של מדינת ויקטוריה, בין העיירה Torquay לבין Allansford. מי שסללו אותה היו יותר מ־3,000 חיילים שחזרו ממלחמת העולם הראשונה. העבודה התחילה ב־1919 ונמשכה 13 שנה, והכביש כולו הוקדש לזכר החיילים שנפלו במלחמה, ולכן הוא נחשב לאנדרטת המלחמה הגדולה בעולם. כן, נסענו על אנדרטה.
התחנה הכי מפורסמת בדרך היא Twelve Apostles, "שנים־עשר השליחים": עמודי סלע ענקיים שבוקעים מתוך הים. עצרנו שם, ואני זוכרת שלא האמנתי שאני רואה את זה. הרגשתי שאני בחלום: מה שראיתי בעבר במגזין עמד עכשיו מול העיניים שלי, והיה אפילו הרבה יותר יפה.
ולמרות השם, היום נשארו שם רק בערך שמונה, כי הים ממשיך לכרסם בהם, וב־2005 אחד מהם פשוט קרס. לא רחוק משם נמצא London Arch, שעד 1990 נקרא London Bridge, עד שהקשת שחיברה אותו ליבשה קרסה לים. כלומר, הנוף הזה ממשיך להשתנות כל הזמן.
סוד קטן: חרדה חברתית
עכשיו בואו אגלה לכם סוד: יש לי חרדה חברתית קלה. כן, אני. זה התפתח בעיקר בגלל שבתור ילדה ביסודי חוויתי חרם, ובכלל, לאורך השנים נכוויתי המון מילדים. קראו לי בשמות, ניצלו אותי, ובעיקר הבנתי שאם אין אני לי, מי לי. וזה מבאס, כי אני אדם מאוד חברותי, אבל תמיד הרגשתי הכבשה השחורה שלא מתאימה לשום מקום.
רק בצבא הרגשתי בפעם הראשונה שייכת למקום כלשהו. אין סגנון לבוש, אין סגנון יציאות שצריך לאהוב. כולנו היינו אותו דבר, ובאותו בוץ (תרתי משמע).
שבוע בקופסת שימורים
אז לצאת לטיול עם מישהי, כששתינו סגורות בקופסת שימורים במשך שבוע? בשבילי זה היה מבחן אמיתי. ובסוף, החברות אפילו התחזקה, והיה לנו כיף בטירוף ביחד.
עשינו את כל המסלול של ה־Great Ocean Road, ואפילו יצאנו להפלגה לראות כלבי ים במערות. ובגלל שהיא ממש אהבה לרכב, יצאנו גם לטיול סוסים. היה פשוט מושלם.
קנברה, ושדה מלא קנגורו
אחרי שסיימנו את החלק הזה, המשכנו בנסיעה לקנברה, עיר הבירה. לפחות אז הרגשנו שזה הדבר הכי מיותר בעולם. עיר כל כך משעממת. אבל בדרך עברנו בטבע יפה, ופתאום נגלו אלינו שדות עם עשרות, אם לא מאות, קנגורו.
ואם כבר: קנברה היא לא סתם עיר של קנגורו. הממשל המקומי ממש קורא לה "בירת הקנגורו" של אוסטרליה, ויש בה יותר מ־30 שמורות טבע, שברובן חיים מאות קנגורו אפורים.
ובתוך כל הנסיעות האלה הגענו לשיחות עומק מטורפות. הבנתי שאני יכולה להיפתח, ושלא כולם כאלה רעים.
סידני ובית האופרה
משם הגענו לסידני, ואני לא אשכח את הרגע שראיתי את בית האופרה בפעם הראשונה. מבנה כל כך אייקוני, ואני, כמעט בצד השני של כדור הארץ מישראל, עומדת ורואה את בית האופרה של סידני. זה היה פשוט מדהים, רגע שלא אשכח לעולם. וזה היה חלום שהיה לי בלי שבכלל ידעתי. חלומות כאלה יש לכולנו, והרבה. אז אולי שווה לעצור רגע ולשאול: איזה מקום אתם הייתם רוצים לראות במו עיניכם, גם אם מעולם לא כתבתם אותו באף רשימה?
ולבית האופרה יש סיפור מטורף משלו. האדריכל הדני יורן אוטזון, שתכנן אותו, עזב את הפרויקט ב־1966, שבע שנים לפני שהבניין נפתח ב־1973. לפי מה שמסופר, הוא אף פעם לא חזר לאוסטרליה ולא ראה את הבניין הגמור במו עיניו. היום בית האופרה הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
בילינו עוד כמה לילות בהוסטל וחקרנו את העיר ברגל, ברולרבליידס ובאופניים. ועל הרולרבליידס אני חייבת לספר. היא שכרה סקייטבורד, ואני רולרבליידס. רק שהבעיה היא שלא התגלגלתי עם זוג כזה מאז גיל 16. התחלתי להתגלגל והיה ממש נחמד, הרגשתי כאילו רק אתמול שמתי כאלה על הרגליים בפעם האחרונה. ואז הגיעה הירידה. ולעצור? שכחתי.
באיזשהו שלב הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: או שאני נפצעת ממש קשה, או שאני נכנסת במישהו "בטעות". ראיתי זוג שהולך לפנינו, עם הגב אלינו, והגבר היה גדול וחסון. אז פשוט קפצתי על ההזדמנות ונכנסתי בו. ועצרתי. החברה שלי נחנקה מצחוק, ובתכלס, גם הזוג.
היה פשוט מושלם, עד שדרכינו נפרדו. אני החלטתי להמשיך משם להוואי, יעד שתמיד רציתי להגיע אליו, והיא המשיכה בטיול שלה בחוף המזרחי של אוסטרליה, להגשים את החלומות של עצמה.
מה היא לימדה אותי
אני חושבת שאחד הדברים הכי מדהימים שהיא לימדה אותי הוא שזה בסדר לרצות דברים לעצמך. באותה תקופה היה לה בן זוג, אבל את הטיול הם עשו בנפרד. הוא נשאר בארץ, והיא יצאה. למה? כי היא תמיד חלמה להיות באוסטרליה, ללמוד לגלוש ולחקור את החוף המזרחי.
אני זוכרת ששמעתי את השיחות ביניהם, וזה היה פשוט מדהים לראות מהצד את האהבה, את הגעגוע, ואת העובדה שהם כיבדו כל אחד את החלומות של השני. אגב, היום הם נשואים ויש להם ילדים.
אני זוכרת שאמרתי לעצמי: הלוואי שתהיה לי זוגיות כזו. עד היום לא מצאתי אותה.
אז אחרי טיול מטורף ומדהים באוסטרליה, הגיע הזמן להמשיך הלאה, להוואי, ולהגשים שם עוד כמה דברים מהרשימה הקטנה שלי, שהלכה ותפחה וגדלה בטירוף.
